<h1>ראבי"ה סימן אלף כ"ד</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ומה שכתב מר לחלק בין מה שאירש מאבא מכור לך (ב"מ ט"ז ע"א) לההיא דסוף פרק מי שמת (קנ"ט ע"א) אבוך (מת) [מזבין] ואת מפקת. נראה אפילו למאן דאמר אין אדם מקנה, כל זמן שלא חזר בו הוי מחילה. להכי אמר רב נחמן אף משבאו לעולם לא קנה, ולהכי קאמר אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחיל כדאמרינן בפרק איזהו נשך (ס"ו ע"ב). והיינו דקאמרי ליה (בפ' מי שמת) את אתית מכח דאבוך לאפוקי, אבוך מזבין, וכל זמן שלא חזר (ו)מחזקינן להו בחזקת מחילה, ואת מפקת. וההיא דהחובל [פ"ט ע"ב] דלא קני למאן דאמר לאו כקניין הגוף דמי, משום דלא אמר מה שאירש מאבא מכור לך אלא עכשיו מכור[ין] (לי) [לך] נכסי אבי. וגבי מה שאירש מאבא אם לא חזר בו הוי מכורין אפילו לרבנן. והיינו דאמרינן בפרק מי שהיה נשוי (כתו' צ"א ע"ב) ההוא גברא דזבנה לכתובתה דאימיה בטובת הנאה וכו', דדמי למה שאירש מאבא מכור לך, והוי המקח קיים משום דלא חזר בו (אלא) לערער (על) המכירה [אלא] מכח אימיה, ולאו כל כמיניה כדמפר' התם. ורבינו שלמה (כתו' שם ד"ה אחריות) דימה (אותם) [אותה] לחזר ולקחה מבעלים הראשונים דסמכא דעתיה דטרח אבתריה. ולא מסתברא, אם כן שדה זו לכשאקחנה מכורה לך, נמי נימא סמכא דעתי' דטרח אבתרא. אלא לא שייך למימר טרח אבתרה אלא היכא דגילה דלא ליקראה גזלנא אבל היכא דמיעקרא קנה הלוקח על הספק לא טרח אבתרה.
